אשמה של אמא עובדת - לכל כיוון שתסתכלי

התשובה בקצרה

האשמה הכפולה - בעבודה על מה שקורה בבית, בבית על מה שנשאר בעבודה - היא לא הוכחה שאת עושה משהו לא בסדר. היא תוצאה של מסרים סותרים שאי אפשר לעמוד בכולם בבת אחת. הנקודה שממנה מתחילים לנשום היא משפט אחד - את 100% בסדר כמו שאת.

את יושבת בישיבה, מישהו מדבר על יעדים לרבעון, ובראש שלך התמונה שלו מהבוקר - מושיט ידיים כשיצאת מהדלת.

בערב את סוף סוף איתו על השטיח. והטלפון מהבהב, והראש כבר במייל שלא ענית עליו.

אשמה בעבודה על מה שקורה בבית. אשמה בבית על מה שנשאר בעבודה. לכל כיוון שתסתכלי - היא שם.

והיא לא לוקחת חופש בסופ״ש. היא מחכה גם ליד המגלשה, כשהטלפון ביד. אשמה כפולה היא לא אירוע - היא רעש רקע קבוע. ובדיוק בגלל זה שווה לעצור ולהסתכל עליה רגע ישר בעיניים.

מאיפה מגיעה האשמה הכפולה הזאת?

לא נולדת איתה. היא נבנתה, לאט לאט, ממסרים שסופגות מכל עבר.

מצד אחד: “אמא טובה נמצאת עם הילדים”, “אלה שנים שלא חוזרות”, “הוא צריך אותך עכשיו”. מצד שני: “אישה רצינית לא נעלמת לחצי שנה”, “מי שלא זמינה נשארת מאחור”, “אל תיתני לאמהות לעצור אותך”.

אנחנו מתמודדות עם מסרים מתחרים - ואי אפשר לקיים את שניהם במאה אחוז באותו רגע. אף אחת לא יכולה.

וזה בדיוק העניין: לפי הכללים האלה, בכל רגע נתון את “מפסידה” באחד המגרשים. המשחק מכור מראש. זה לא כישלון שלך - זה מבנה בלתי אפשרי, שאת מנסה לחיות בתוכו בכבוד.

ואז מגיעות גם ההערות הקטנות. “את לא מתגעגעת אליו?” בצהריים. “שוב את עוזבת מוקדם?” בשש בערב. כל אחת מהן טיפה, וביחד - ים.

ויש גם את ההשוואות השקטות. האמא מהגן שנראית תמיד רגועה, הקולגה שחזרה אחרי חודשיים “כאילו כלום”. את משווה את הבפנים שלך לבחוץ שלהן - וזו השוואה שאף אחת לא יכולה לנצח בה.

אם את עובדת בסביבה תובענית במיוחד, המתח הזה מוכר לך כפול. כתבתי על זה בנפרד - נשים בהייטק ואמהות.

האם האשמה מוכיחה שמשהו באמת לא בסדר?

לא. וזה שווה עצירה.

אשמה מרגישה כמו עדות. כאילו אם היא כאן, סימן שעשית משהו רע. אבל אשמה היא רגש, לא פסק דין - והרבה פעמים היא בכלל לא מדייקת.

תראי מי מרגישה אותה הכי חזק: דווקא האמהות שהכי אכפת להן. האשמה שלך לא מספרת שאת אמא גרועה. היא מספרת כמה הוא חשוב לך.

אני גם לא מאמינה באשמה ככוח מניע. אשמה היא שיטה די אלימה - להניע את עצמך ממנה זה כמו לנסוע עם בלם יד מורם. מתקדמים, אבל הכל שורף.

שווה גם להפריד בין אשמה לגעגוע. געגוע מספר על אהבה. אשמה מספרת על שיפוט. הגעגוע שלך אמיתי ושלך. השיפוט - הרבה פעמים מיובא מבחוץ.

ומי בכלל קבע את מבחן “האמא הטובה” הזה, שבו כל תשובה היא טעות? לא את. אז את גם לא חייבת לגשת אליו.

ומה אם האשמה התחילה עוד לפני החזרה לעבודה?

אצל הרבה נשים שאני מלווה, חוט האשמה נמתח אחורה. הרבה אחורה. עד הלידה עצמה.

“למה לא עמדתי על שלי”. “למה הסכמתי”. “הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא בסדר”. הקול הזה, שאומר שהיית אמורה לדעת ולעשות אחרת - הוא נולד הרבה פעמים בחדר הלידה, ומשם הוא ממשיך איתך הביתה, ואחר כך למשרד.

וכשסיפור הלידה לא סופר באמת - לא רק הגרסה “היפה” שמספרים בבדיקת שישה שבועות - האשמה הזאת נשארת בפנים. וכל אשמה חדשה, על המעון, על הישיבה שהתארכה, נתפרת אליה.

כשנותנים לסיפור המלא מקום, כשהוא נשמע בלי שיפוט ובלי תיקונים, הקול השיפוטי מאבד גובה. פתאום יש הבדל בין מה שקרה לבין מה שאת אשמה בו. וההבדל הזה משנה הכל.

אז מה מרכך את האשמה?

לא מגרשים אותה בפקודה, וגם לא צריך. היא מתרככת כשעושים לה מקום:

  • להפריד בינך לבינה. את מרגישה אשמה - את לא אשמה. זה לא אותו דבר, גם אם זה מרגיש אותו דבר בשעה עשר בלילה.
  • לשאול מי מדבר. הרבה פעמים זה לא הקול שלך - זה קול של שכנה, של פוסט, של “ככה עושים”. קול מיובא אפשר להחזיר לשולח.
  • להחליף “או-או” ב”גם-וגם”. את גם אמא וגם אשת מקצוע. שני החלקים אמיתיים, ואף אחד מהם לא בוגד בשני.
  • לדבר עם עוד אמהות - בכנות. לא בגרסה המצוחצחת של האינסטגרם. כשמישהי אומרת “גם אני”, משהו נרגע.
  • לחזור למשפט אחד. את 100% בסדר כמו שאת. אין שום דבר שאת צריכה להוכיח - לא במשרד ולא בסלון.

קראי את המשפט האחרון שוב. תני לזה לחלחל.

וזה לא מתג שמזיזים פעם אחת. זה יותר כמו שריר - כל פעם שהאשמה עולה ואת עונה לה אחרת, קצת יותר ברוך, משהו קטן משתנה. לאט לאט.

מה קורה כשמדברים על זה בקול?

ברוב השעות שלך את מתפקדת: עומדת ביעדים, מחזיקה בית, מחייכת בישיבות. האשמה רצה ברקע, בשקט, ואף אחד לא רואה.

במפגש איתי היא מקבלת במה. את מספרת הכל - גם את הדברים ש”אסור” להגיד בקול, כמו “לפעמים אני נהנית להיות בעבודה בלי הילדים”. והכל נשמע באוזניים מאמינות וסקרניות, בלי גבות מורמות.

גם לי היה קשה להאמין לזה בהתחלה - כמה משנה עצם זה שמישהי שומעת את כל הסיפור ולא ממהרת לתקן אותו. ואני ממשיכה להיות מופתעת כמה עמוק אפילו מפגש אחד או שניים יכול להיות.

זה חלק מהליווי שאני מציעה סביב החזרה לעבודה, והוא כולו בזום - מהבית, בזמן שנוח לך. ואם את רוצה קודם תמונה רחבה יותר של התקופה, יש את המדריך הרגשי לחזרה לעבודה אחרי לידה.

רוצה לדבר?

אם האשמה הזאת רצה לך ברקע כבר תקופה, לא חייבים להמשיך לסחוב אותה לבד.

בלי שיפוט, בלי ציונים, בלי “אבל תחשבי על הילד”. רק מקום לספר איך זה באמת - ולשמוע, אולי בפעם הראשונה, שאת בסדר. לגמרי בסדר.

שיחת היכרות של 20 דקות, בחינם, בלי התחייבות. בואי נדבר.

שאלות נפוצות

למה אני מרגישה אשמה גם בעבודה וגם בבית?

כי את חיה בתוך שני מסרים סותרים - "אמא טובה נמצאת עם הילדים" מול "אישה רצינית לא מורידה רגל מהגז". אי אפשר לקיים את שניהם במאה אחוז, אז בכל רגע נתון מרגישים חסרות באחד המגרשים. זו לא בעיה שלך, זה מבנה בלתי אפשרי.

האם האשמה אומרת שאני אמא לא מספיק טובה?

לא. אשמה היא רגש, לא פסק דין. הרבה פעמים היא בכלל קול מיובא - של הסביבה, של השוואות - ולא הקול שלך. דווקא אמהות שאכפת להן מאוד מרגישות אותה הכי חזק.

איך מפסיקים להרגיש אשמה?

לא מכבים אותה בכפתור, וזה גם לא המטרה. אשמה מתרככת כשנותנים לה מילים ומקום - כשמזהים אותה, בודקים של מי הקול הזה באמת, ומדברים עליה בקול עם מישהי שלא שופטת.

מה הקשר בין הלידה שלי לאשמה?

אצל הרבה נשים חוט האשמה נמתח אחורה עד הלידה - "הייתי צריכה לעשות אחרת". כשסיפור הלידה מקבל מקום ונשמע במלואו, הקול השיפוטי הזה מאבד גובה, וגם האשמה היומיומית נהיית קלה יותר.

רוצה לדבר על זה?

שיחת היכרות של 20 דקות, ללא עלות. בלי התחייבות, בלי לחץ. פשוט נדבר.

לתיאום שיחת היכרות

עוד בנושא